השופט ס' ג'ובראן:
1. לפנינו בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגנית הנשיא י' הכט והשופטים מ' רביד ו-א' אפעל-גבאי) בע"פ 8356/04, ע"פ 8358/04 וע"פ 8368/04 מיום 16.12.2004 (להלן: פסק הדין). בפסק הדין קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורם של מר דוד בוחבוט (להלן: בוחבוט) ושל הגברת שרה אנג'ל (להלן: אנג'ל) והחליט לזכותם מן העבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בה הורשעו בבית משפט השלום בירושלים בת"פ 3171/99 (כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן). כן הוחלט לדחות את ערעורו של מר ריצ'רד דומי (להלן: דומי) אשר הורשע אף הוא בפסק דינו של בית משפט השלום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק. ברע"פ 1007/05 מבקשת המדינה לערער על זיכויים של בוחבוט ואנג'ל ואילו ברע"פ 1426/05 מבקש דומי לערער על דחיית ערעורו בבית המשפט המחוזי.
החלטנו לתת רשות ערעור כמבוקש ולדון בערעורים כאילו הוגשו על פי הרשות שניתנה.
רקע עובדתי
2. תחילת השתלשלות ההליכים בתיק זה נעוצה במותה הטראגי של אמיליה כהן ז"ל. על פי המתואר בכתב האישום, אמיליה בת התשע ישבה ביום 16.6.1998 על אדן חלון כיתתה (להלן: החלון) שבקומה השניה בבית הספר "לוריא" (להלן: בית הספר). עת ביקשה לזרוק קלפים לעבר הילדים בכיתה, איבדה את שיווי משקלה, נפלה לאחור מגובה של כשישה מטרים, נחתה על גדר עשויה בטון וקיבלה מכה חזקה בראשה אשר גרמה לפגיעות חמורות בגולגולתה (להלן: התאונה). אמיליה הובהלה לבית החולים במצב אנוש וביום 21.6.1998 נפטרה מפציעתה.
3. כתב אישום הוגש נגד שמונה נאשמים ואנו כאן נתמקד אך בשלושה אשר הורשעו בבית משפט השלום ואשר עניינם הובא לפתחנו - דומי, בוחבוט ואנג'ל.
דומי שימש בתפקיד "מנהל מחלקת בדק בית" שבמחלקה לפיתוח והחזקת מוסדות חינוך שבמינהל חינוך בירושלים (להלן: מנח"י). במסגרת תפקידו היה אחראי מטעם עיריית ירושלים לתחזוקה שוטפת של מבנה בתי הספר שבתחום שיפוט העירייה ובהם בית הספר "לוריא".
בוחבוט שימש בתפקיד סגן מנח"י ומנהלו של דומי. במסגרת תפקידו היה אחראי מטעם עיריית ירושלים בין היתר על מחלקת בדק בית האחראי על התחזוקה השוטפת של מבני כלל בתי הספר בירושלים ובהם בית הספר "לוריא".
בוחבוט ודומי הואשמו בכתב האישום בכך שאישרו את מפרט חלון האלומיניום אשר הותקן בכיתה בה למדה אמיליה על אף שזה לא עמד בהוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך; ובכך שאפשרו התקנת החלון על אף שתלמיד יכול ליפול דרכו; ובכך שלא התקינו אלמנט מיגון שימנע מתלמידים לשבת על אדן החלון וליפול דרכו; ועל כך שלא הורו על הרכבת החלון כך שהחלק הקבוע בו יותקן למטה כדי למנוע נפילת תלמידים; ולבסוף, על כך שלא שעו לפנייתן של אנג'ל, מנהלת בית הספר, ושל סגנית מנהלת בית הספר בדבר מסוכנות החלונות החדשים והצורך בהתקנת סורגים.
אנג'ל, אשר שימשה כמנהלת בית הספר, הואשמה בכתב האישום בכך שלמרות שראתה והבינה את הסיכון הרב שבמבנה חלונות האלומיניום אשר אינם מונעים את אפשרות הנפילה דרכם, לא עשתה מספר פעולות למניעת המסוכנות, ובהן: לא ביקשה בדו"ח שהגישה בשנת 1998 אשר כלל דרישות לעבודות בדק בית, התקנת אלמנט מיגון למניעת נפילת תלמידים; לא הפנתה את בקשתה להתקנת אלמנט מיגון לגורמים בכירים מדומי לאחר שנענתה בשלילה על ידו; לא הנהיגה כללי בטיחות בבית הספר הנוגעים למסוכנות החלונות, לא הזהירה את תלמידי הכיתות בכלל ואת תלמידי כיתתה של אמיליה בפרט בדבר הסיכון הרב הטמון בישיבה על אדן החלון; ולבסוף, בכך שלא מנעה באופן פיזי את הישיבה על אדן החלון.
4. בית משפט השלום חילק את הדיון לשתי שאלות מרכזיות: האחת, האם החלון ממנו נפלה אמיליה, היה חלון מסוכן; השנייה, אחריותו של כל אחד מהנאשמים לתאונה. לעניין מסוכנות החלון הגיע בית המשפט למסקנה כי החלון עמד בתקן המצוי בהוראות חוזרי מנכ"ל משרד החינוך. על פי פרשנות בית המשפט, הוראות החוזר הדורשות מיגון מפני נפילה, נוגעות לחלונות אשר גובה הסף שלהם מרצפת הכיתה הינו מתחת ל-1.20 מטרים. היות והחלון שבכיתה עמד על גובה זה, הרי שהיעדר מיגון למניעת נפילה דרכו, אינה מחויבת על פי ההוראות. אולם בית המשפט קבע כי אין בכך כדי להביא למסקנה כי החלון לא היה מסוכן. בהסתמך על עדויות שונות כמו גם על היגיון בריא קבע בית המשפט כי החלון הפתוח לרווחה ללא סורגים - אשר רוחבו בחלק הפתוח הינו 82 סנטימטרים, גובהו 1.12 מטרים ואדנו ברוחב של 18 סנטימטרים, וכל זאת בכיתת ילדים אשר התנהגותם אינה צפויה - היה מסוכן. העובדה שהחלון עומד בתקן של משרד החינוך אינה מאיינת את מסוכנותו.
מכאן עבר בית המשפט לדון באחריות כל נאשם במותה של אמיליה.
בעניינו של דומי נקבע כי הוא קשור לתאונה בשני מישורים: האחד, כמי שעמד בראש המחלקה שהחליטה על החלפת החלונות הישנים בבית הספר (חלונות בלגים) בחלונות ההזזה החדשים. דומי העיד כי השתתף בתכנון החלונות החדשים תוך מתן דגש על איוורור ותאורה, אולם מדבריו עולה כי תשומת לב מועטה ניתנה לתחום הבטיחות תוך הסתפקות בהיצמדות להוראות התקן לעניין גובה הסף של החלון. בכך, קבע בית המשפט, נכשל דומי בהפעלת שיקול דעת עצמאי. המישור השני הקושר את דומי לתאונה הוא בהיותו אחראי על התקנת החלונות ועל תיקון ליקויים המתגלים בבית הספר, שכן דומי לא התייחס כראוי לתלונות שהגיעו אליו בנוגע לבטיחות החלון. לאור זאת קבע בית המשפט כי דומי היה אחראי עקב התרשלותו בתפקידו, לגרימת מותה של אמיליה.
בעניינו של בוחבוט נקבע כי תפקידו כסגן מנח"י וכמנהלו של דומי, היה בעיקרו מינהלי/תקציבי ולא מקצועי והוא כלל לא היה קשור לתכנון, אישור והתקנה של החלונות החדשים. עוד נקבע כי בוחבוט לא ראה את ההתכתבות בין דומי לבין אנג'ל הנוגעת לשאלת מסוכנות החלונות בבית הספר "לוריא" עד לאחר התאונה. על אף זאת, נקבע כי היות ובוחבוט קיבל במהלך השנים מספר פניות בנוגע למסוכנות חלונות ההזזה החדשים הרי שחלה עליו האחריות מתוקף תפקידו לתת מענה משמעותי יותר משנתן לפניות. בית המשפט קבע כי הסתפקותו בהעברת תשובתם של אנשי המקצוע כי החלונות עומדים בתקן, מהווה הפרה של החובה המוטלת עליו במסגרת תפקידו. על כן ברשלנותו, גרם למותה של אמיליה.
בעניינה של אנג'ל נקבע כי מתוקף תפקידה כמנהלת, האחראית על פי החוק על שלום הילדים, היה עליה לצפות את המסוכנות הנשקפת מהחלונות החדשים. בית המשפט בחן ביתר תשומת לב את מעשיה של אנג'ל מהיום בו נודע לה כי אחד הילדים נראה מציץ מבעד לחלון שבקומה השלישית לבית הספר. אנג'ל הזהירה באופן אישי את התלמידים בקומה השלישית לבל יתקרבו לחלונות, הנחתה את המורים בעניין זה, פנתה לדומי בשאלת הסורגים ומשקיבלה את תשובתו כי החלון עומד בתקן פנתה לוועד ההורים. אולם בית המשפט קבע כי החל משלב זה לא עשתה די בכדי למנוע נפילה מאחד החלונות. התרשלותה באה לידי ביטוי הן בהסתפקותה בתשובתו של דומי מבלי שניסתה להמשיך הלאה במדרג התפקידים במנח"י ובמשרד החינוך והן באי נקיטת אמצעים עצמאיים למניעת הסכנה. בית המשפט העלה מספר אפשרויות בהן יכולה היתה אנג'ל לנקוט בכדי לצמצם את מסוכנות החלון: נעילת החלונות בהפסקה, נעילת הכיתה בהפסקה או הצבת מורה בכיתה בהפסקה. במחדליה, התרשלה אנג'ל בתפקידה על שמירת בטיחות הילדים ובכך גרמה למותה של אמיליה.
ביום 16.3.2004 גזר בית המשפט על הנאשמים את העונשים הבאים: על בוחבוט ועל אנג'ל נגזרו שלושה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי למשך שישה חודשים והתנאי הוא שלא יעברו במשך שלוש שנים על סעיף 304 לחוק. בשל מצבו הבריאותי הקשה נגזר על דומי מאסר על תנאי למשך שישה חודשים והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים על סעיף 304 לחוק וכן קנס בגובה 18,000 ש"ח.
5. על הרשעתם ערערו דומי, בוחבוט ואנג'ל בפני בית המשפט המחוזי. בפסק דינו הסכים בית המשפט המחוזי עם קביעתו של בית משפט השלום כי נשקפה סכנה מהחלונות החדשים על אף שהם עמדו בתקן המחייב. בשלב שני עבר בית המשפט המחוזי לבחון את אחריותם של כל אחד מהמערערים לתאונה.
לעניין אנג'ל, נקבע כי היא עשתה את כל אשר מצופה מ"מנהלת מן היישוב" כדי למנוע את התאונה. בין היתר היא נקטה מספר פעולות אזהרה פנים בית-ספריות לאחר שנודע לה על אירוע ההצצה של אחד התלמידים מחלון הקומה השלישית. כן היא פנתה למר דומי בבקשה להתקין סורגים, ומשעה שקיבלה את תשובתו הלאקונית עדכנה את ועד ההורים בבית הספר על הסכנה הנשקפת מהחלונות. עוד נקבע כי המעשים אשר בית משפט השלום תבע מאנג'ל כחלק מהמצופה מ"מנהלת מן היישוב" אינם מעשיים, אינם מושתתים על חומר הראיות אשר הוצג בפניו ואינם מופיעים בכתב האישום. על כן, זיכה בית המשפט את אנג'ל מהעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
לעניין בוחבוט, נקבע כי באם מתבוננים על תפקידו באופן מהותי הרי שהינו בעל אופי אדמיניסטרטיבי אשר אינו מצריך הכשרה מקצועית בתחום הבטיחות. על כן נקבע כי בית משפט השלום שגה בדרשו מבוחבוט להרחיב את תחום פעילותו להיבטים מקצועיים אשר חורגים מתחום הכשרתו ודרישות תפקידו. עוד נקבע כי בוחבוט לא התעלם מהתלונות אשר הגיעו אליו בנושא החלונות, אלא בירר עם הגורמים האמונים על נושא הבטיחות. משנענה כי החלונות עומדים בדרישות המקצועיות לא יכול היה להתערב בשיקולים אלו ולקבל החלטה אחרת. על כן זיכה בית המשפט את בוחבוט מהעבירה של גרימת מוות ברשלנות.